לבנות את משמעות החיים

משמעות הקיום
משמעות הקיום

רובנו הגענו באיזו נקודה בחיים שלנו לשאלה מה משמעות החיים? בשביל מה חיים? בדרך כלל נטשנו את השאלה אחרי מספר דקות, כי לשאלה הזו אין תשובה. הסיבה שאין לה תשובה היא בגלל שבאמת אין שום משמעות לחיים כך סתם, אלא שאנחנו הם אלו שבונים את המשמעות לחיים שלנו, בדיוק כמו שבונים בניין. אנחנו בונים אותו לא מחומרים פיזיים, אלא מחומרים פנימיים שנמצאים אצלנו. למשל, מערכות יחסים נבנות מחוויות משותפות, מיחס שבני הזוג נותנים זה לזה, ממריבות, מהשלמה אחרי מריבה, מביטחון, מאינטימיות, מהרגשת האהבה בין בני הזוג. כל אלה הם חומרים שנמצאים בנו ומהם נבנית מערכת היחסים הזוגית.
את בניין משמעות החיים אנחנו בונים משלושה מרכיבים עיקריים, מה הכרחי לי, מה חסר לי, מה ערכי בשבילי? כסף זה דבר הכרחי לחיים, אבל באיזה מקום כבר יש לנו מספיק כסף לדברים הכרחיים אבל עדיין חסר לנו כסף, חסר לנו בשביל נסיעות לח"ול בשביל בית גדול יותר, בשביל ג'יפ 4X4. ברור לכולנו שכסף בפני עצמו הוא לא דבר ערכי, אבל לפעמים הכסף אצל חלק מהאנשים הופך לדבר הכי חשוב בחיים, הוא כבר הופך לערך בפני עצמו. ככה הם בנו את משמעות החיים עבורם. באופן דומה עבור כל דבר בחיים שלנו, זוגיות, משפחה, קריירה, עבודה, אמנות, ספורט או רוחניות.
לכל תחום אנחנו בונים קומה בבניין של משמעות החיים שלנו. לא רק שאנחנו בונים את הבניין הזה מקומות, אלא שיש גם סדר לקומות. למשל, יכול להיות שעבור חלק מהאנשים ספורט נמצא בקומה העליונה, קומת הפנטהאוז, הקומה שאנחנו מבלים בה את רוב זמננו, ואילו אומנות נמצאת במרתף, שם אנחנו כמעט לא מבקרים. לאחרים רוחניות יכולה להיות בפנטהאוז וספורט במרתף. זה לא רק שאנחנו בונים את הבניין מקומות, אלא גם מבלים בקומות השונות לפי מה שחסר לנו ולפי מה שערכי בשבילנו.
כולנו בונים כך את בניין משמעות החיים שלנו, אפילו שאנחנו לא מרגישים בזה וזו הנקודה הכי חשובה. במקום להיות רק בנאים של הבניין, כדאי להתחיל ולהיות גם המתכננים שלו. רוב הזמן אנחנו בונים את הבניין הזה בלי שום מחשבה, בלי שום תכנון, הוא פשוט נבנה באופן אוטומטי, לכן הרבה פעמים זה בניין רעוע ומט לפול. הוא עשוי להתרסק אם עובר עלינו איזה זעזוע בחיים. חסר לנו חדר אחד הכי חשוב, החדר שבו אנחנו בעצמנו מתכננים את הבניין שלנו, צריך להיכנס לחדר הזה כל הזמן, לעשות סדר בקומות, להעביר מה שלא חשוב למרתף ולהעלות לפנטהואז את מה שכן חשוב. כך נוכל באמת לבנות משמעות לחיים שלנו.
להרחבה בנושא מערכות יחסים משמעותיות עם האחר – http://www.orianit.edu-negev.gov.il/dmfch/files/%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%94%D7%9C%20%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94%20%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8/%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%90%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA.docx

אושר ודיכאון

כולנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש שמחים, כך שזה הגיוני עבורנו לרדוף אחר האושר, אחר מערכות יחסים, מטרות וחפצים שיביאו אותנו לשם. אם כך איך מרדף אחר האושר גורם לדיכאון? ומדוע בתרבות שפע, שמתעדפת את הרדיפה אחר האושר על פני כל ערך חברתי אחר, ישנו אחוז עולה של אנשים הלוקים בדיכאון? מחקרים סוברים שישנו קשר בין מרדף אחר השגת אושר, להרגשת דיכאון, ושוב עלינו לשאול מדוע חיפוש אחר אושר גורם לנו עצבות?

דיכאון או שמחה - הבחירה היא שלך

מחקר שנערך באנגליה ואמריקה סובר כי ישנו קשר שלילי בין אושר ודיכאון, הקשר הוא היחס שלנו לתחושות העולות בעקבות מטרות ששמנו לנגד עינינו כחשובות. למעשה ככל שאנו מייחסים משמעות רבה יותר להשגת האושר האישי שלנו, כך סביר יותר שנרגיש מדוכאים. היינו חושבים כי אדם שמתעדף את אושרו ומכוון את דרכו להשיג אותו לבטח יחווה תחושת שמחה רבה יותר בחייו, ובכל זאת אנו מוצאים קשר הפוך ושלילי, מדוע? ייתכן כי אנו מייחסים משמעות רבה יותר לרגשות שליליים ומתעמקים בהם, נותנים להם להשפיע עלינו למשך זמן ממושך יותר מרגשות חיוביים, מקבלים החלטות בדבר זוגיות ותעסוקה בחיים מתוך תחושת חוסר הברירה או חוסר האונים, וכך קורה שחווית השמחה מתנדפת כבועה באוויר הפתוח בעוד הרגש הכבד, המלנכולי, והשחור נוטה להישאר איתנו ולהכביד. 

יתכן ויש קשר למה שאנשים מחשיבים כבעל משמעות רגשית, ומאמינים שיעניק להם אושר. בחלק מהתרבויות שימת דגש על הישגיות אישית, אינדיבידואלית ונוחות בחיים תעניק תחושת אושר, בעוד בתרבות אחרת השגת מטרות רחבות  ואוניברסליות נחשבות למדד אושר גדול. אם נוכל לקבל על עצמנו את הרעיון כי האושר אינו הרגש העיקרי שעלינו לרצות להרגיש בחיים, ושהנאה נגזרת גם מרגשות נוספים, אולי נחווה בחיינו פחות תחושות של תסכול ועצב.

יתכן כי ישנה  דרך נעימה יותר לתפוס את רגשותינו מבלי לייחס להם משמעות במשבצות של "טוב" או "רע" . אם לדוגמא נתייחס לרגשות עצב או זעם כפי שאנו מתייחסים לתחושת כאב, נוכל להבין כי רגשותינו באים להעיד על משהו, להגן עלינו מפני מצב שמתגלה בחיינו. רגשותינו כמו מושכות המניעות אותנו מצד לצד, מטלטלות מצפוננו אל מול הקיים, וממחישות את צעדינו, משמשות כמראה למעשינו ומשקפות את יחסנו אחד לשני כחברה. הענקת יחס, תשומת לב והתמודדות על פני ביטול תחושות האחר, יניי בתוכנו תהליך נפלא של התפתחות רגשית כנה, ומתוכה תיוולד הערכה כלפי רגעי אושר קצרים כזיכרון בר קיימא, לימי המחר שאולי ירגישו לנו מעט אפורים. 
לקריאה נוספת:
http://yvaral.org
http://www.btl.gov.il/About/Vaadot/Matzagot/Documents/%D7%A0%D7%9B%D7%95%D7%AA%20%D7%A0%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA.pdf

כפרות

"הלאה מעבר לטוב ורע, יש שדה .אפגוש אותך שם" (ג'אלל א-דין רומי המאה 13)
בסוף. בסוף כל רגע שכבר אכפת לא יהיה לי, מי עוד פה ומי כבר שם, חיים מתים חיים מתים חיים.
בסוף הרגע, כשלהבדיל לא אוכל , מי עוד שם ומי שוב פה, כשהסקרנות והפחד יהיו לאחד, לפשר,
לרגע חסד אחרון, לחידת האני זוכרת ואולי לפתרון.
בשתיים עשרה בלילה צלצל אלי מגלי צה"ל אהוב ליבי (הקריין) בהתרגשות אדירה, נשמע מטורף
לחלוטין, ואמר "עוד שבועיים תפרוץ מלחמה איומה ביום כיפור ודיין וגולדה מתעלמים ממנה" (בגלי
צה"ל ממוקמים הכתבים הצבאיים ולכן בכל זאת התייחסתי למסר ההזוי). שבוע אחרי סיים אורי, בן
זוגי, ארבע שנים של שירות בגלי צה"ל, כבר חיכה לרגע בו יוכל לטוס לאירלנד לפגוש את חברו
האהוב. שמחתי בשבילו והתרגשתי יחד אתו. מה שזכור לי שאחרי שלושה ימים אני יושבת יחד עם
שלושה חברים בחדרי הקטן בת"א ופתאום נופלת הידיעה בבום גדול. את אורי החזירו מיד מאירלנד
לארץ וגם אותי צרפו למערכת. תפקידי היה לענות על מאות טלפונים של אימהות מבוהלות שחיפשו
את בניהן. אני זוכרת אותי יושבת שמונה שעות , יום אחרי יום, מרגיעה ומדברת. מה אמרתי להם
לכל השדים והרוחות, מי שם בפי את דברי ההבדל חסרי כל בסיס ותבונה? אין לי מושג. תוך כדי
"המבצע" אני מקבלת טלפון כל חמש דקות מחברתי הטובה שאומרת לי מי מחברינו כבר לא אתנו.
שורה ארוכה הזויה וכמו שאומרים הטובים הולכים ראשונים. מהחברים הטובים שלי מהשומר הצעיר
נשאר רק לוי שפרן אחד בשביל כולם מה -15 במספר. מהכיתה שלי מהיסודי כמעט כולם, אבל כמו
שאומרים מי סופר.
אתמול שכבתי חולה במיטה וביקשתי מחברתי לדרך שתשלח לי את המאמרים שכתבה ורק אחרי
שקראתי את אשר כתבה על מלחמת יום הכיפורים, רק אז , אחרי שתמיד חשבתי שיום כיפור יזכיר
לי את המלחמה הארורה, קראתי ואמרתי אלוהים אדירים איך שכחתי. יום העצמאות נשאר יום
מנציח ההנצחות וגם הוא כאילו דהה משהו, נדחק לפינה.
הודיתי לה שהזכירה לי, כמו שאומרים את הטראומה, (גם כותבת כל-כך יפה, אמיץ) ובעוד אני
מתרגשת מהכתיבה ואומרת רגע, רגע, איפה אני הייתי? לוקח לי זמן נזכרת ואומרת על זה לא
אכתוב! אני הרי בכלל חולה! אך לאט אבל בטוח הזיכרון צף ועלה.
ליום הכיפורים יש לי דוקא סיפור הומוריסטי.
שנים אחרי כליל, ארבע בנות, עשר משפחות, קילומטרים רבים מפרידים בין הבתים, בוקר אחד לפני
החג הקדוש מגיעה אלי חברה מיוזעת כולה (היה לנו אוטו אחד משותף, הפז'ו) עומדת בפתח,
כורעת ברך ומבקשת ממני בכל לשון של בקשה שאסלח לה . אהובה, אני אומרת לה, מעולם לא נפל
ביננו דבר. נכון, היא אומרת, אבל אין לי כוח ללכת עד הבית של אלון לבקש ממנו סליחה.

מפלס הכינרת ומפלס מצב הרוח המשפחתי

במשך שנים, היוותה הכנרת מקור המים המרכזי בארצנו. עם פיתוחן של טכנולוגיות להתפלת מים, אנו נשענים פחות על הכינרת כמקור מים, ויותר על מים מותפלים. אך עם זאת, המקום המיוחד שיש לכינרת בלבבותיהם של רבים מאיתנו, לא אבד. ישראלים רבים עדיין בודקים מדי פעם  את מצבה של הכינרת, צוהלים כשהמפלס עולה ומתאכזבים כשהוא יורד. ערוצי החדשות בטלוויזיה וברדיו מספקים תכופות מידע על הכינרת ואתרי האינטרנט מעבירים מצב מעודכן לגבי גובה מפלס הכינרת עשרים וארבע שעות ביממה. 

החורף הגשום מילא את הכינרת

דרך האגם המיוחד שלנו ניתן לראות עד כמה הטבע רגיש. כל חודש שעובר משפיע על הכנרת ומצבה. על כמות המים שבה, על המליחות שלה על בעלי החיים חיים בקרבתה  שחיים בזכותה. הרבה פעמים הכנרת מזכירה לי את המשפחה שלי. גם עליה משפיעים כוחות מבחוץ ומבפנים, ובהתאם למצב עולה או יורד מפלס מצב הרוח המשפחתי. בימים אלו בהם אנו נדרשים לחסוך במשאבים בכדי לעבור בשלום את החודש אחרי חל"ת של מס' חודשים. ישבנו כולם יחד, חמישה נפשות, לדבר על המצב ועל איך  ניתן להתנהל בחיסכון.

רבים מאיתנו עוד זוכרים כמה חשוב היה תמיד לחסוך במים, זוכרים איך לעתים כה קרובות היינו שומעים ג'ינגל או רואים מודעות שמזכירים לנו לחסוך ולשמור על הכינרת שלנו. ועד היום, כינרת היקרה לליבנו. כשכולם משתתפים במגבלות, נשמרים, נזהרים ודואגים אנחנו מרגישים שותפים לדרך ולתקווה שיהיה שיפור. כך גם אצלנו. שוחחנו כל המשפחה יחד כדי לבדוק על מה אנחנו מוותרים בשנה הקרובה, מה זה MUST ולא ניתן לוותר עליו ומה ישמח אותנו בלי שיש עליו הוצאות מיותרות.

הדאגה המשותפת למצב הכינרת עזרה לי להבין כי גם במשפחה, האחריות והדאגה לשלומם של כל באי הבית היא משותפת. לא רק של אימא או של ההורים. כשכולם לוקחים חלק, מתחזקת תחושת השייכות ומשתפרת האווירה המשפחתית. כמו השינויים במפלס הכינרת, גם אנחנו עוברים שינויים. ימים של שיא וימים של שפל. כך זה יהיה לאורך כל הדרך. העיקר שנדאג ביחד נשמח ביחד ונשמור יחד על כולם.

שמש ים וחול

אני מאלה שאוהבות הים בגלל השילוב המנצח בין חול שמש ומים. טוב נו. רק בגלל השמש והים. 
תמיד האמנתי שיש בשמש סגולה, ובמיוחד אני מרגישה ככה בשנים האחרונות כשכבר חציתי את גיל 40 ואני לגמרי מרגישה את החמימות של קרני השמש, הייצור הרותח האימתני שמחמם אותי ומשרה בי רוגע בשלווה. 

אין כמו בים

ויש השואלים האם אין פחד מהחשיפה לשמש שקופחת על הגוף וממש שורפת את העור, הרי מחלותיה של השמש חמורות הן ומסוכנות.

אבל אני מאלה שבהחלט חשים שהשמש היא תרופה.

יש בה בשמש חום שצורב את העור, הצריבה מורגשת כשריפה של תאים כבר מתים שתפקידם עבר מן העולם והשמש רק עוזרת לגוף להיפטר מהם לטובת תאים חדשים מלאים בוויטמין די בן-בנה היקר כל-כך של החמה.

הצבע שהשמש נותנת לגוף יעיד עד כמה היא טובה לו.

ברור, כי מי שהופך אדום וחש כאב עדיף לו שיתרחק משיזפונה של השמש או לכל הפחות שימרח קרם הגנה חזק מאוד וישהה עם כובע תחת שמשיה.

אבל אלו שהשמש הופכת את עורם לצבע שחום מוקה מבריק ומבהיקה את אברי גופם החשופים, הם אלה אשר השמש עבורם היא חברה טובה ומפרגנת שעושה עימם חסד. 

השמש מרגיעה. יש בה בחום שלה שקופח דווקא בחוף הים, באוויר המלוח על החול הרך, קסם שמפנק את הנשמה.

אפשר להגיע לים עצבניים ומרוטים, אולם לאחר זמן קצר מאוד בשמש, אפשר כבר להרגיש את הגוף נרגע, את העצבים הפנימיים מתכנסים לכדי דממה נעימה שמאפשרת לשמש להשפיע עוד ועוד על הלך הרוח המתון והנהנה.

במידה שמגיע הרגע שבו לא ניתן לסבול יותר את החום של השמש, מיד יש להתרומם מהמחצלת או הכסא המפנק ולהיכנס לים. המים לעולם ירגישו נעימים על פני גוף שנצלה זה עתה בידי בלון האש, והתחושה של המים על פני העור החם, היא תחושה שלא ניתן לתארה במילים.

שמש, מים וחול, הו הים האופטימי. 

תחזית מזג האוויר, מי לא מושפע מזה

"תחזית מזג האויר" מי לא מושפע מזה, ועד כמה הוא מקדם או מפריע לנו בהתנהלות בחיי היומיום שלנו ? 

כולנו הורגלנו אליו ולא ממש מתחשבים בו, למעט ביציאות מהבית בחמסין, או – כשיורד שלג (בקרב הירושלמים בעיקר). כשבזמני מזג אוויר נוחים, אנו מטיילים ללא הפסקה.  

התעשייה חזרה לזהם

מצב המזג אוויר הוא אולי אחד היחידים בחיינו הנתפש כנתון שלא ניתן לשנות, "מהטבע", לא ממש בשליטתנו.

האמנם ? האם הטבע הוא נתון שאינו ניתן לשנות ? לא בטוח. 

לאחרונה, כשהסתגרנו בבתים עקב הקורונה, ורמת הזיהום הסביבתי שחלק לא קטן ממנה נובע מכלי הרכב המציפים את הכבישים – ירדה פלאים, זכינו לראות שנויים מפתיעים בטבע. הציפורים חזרו והופיעו בסביבות הבתים, חיות הבר הרגישו נוח לטייל ברחובות, והטבע כולו היה בשיאו.

מכאן, שבכוחנו לשלוט על מידת זיהום האוויר . כיצד הוא משפיע על הטבע?

לדעת המדענים, זיהום האוויר מהווה את אחת הסיבות העיקריות לשינויים קיצוניים ברמת הטמפרטורה לאחרונה במקומות שונים בעולם. כתוצאה מהשינויים הקיצוניים מתרחשים שיטפונות, המסה של קרחונים, וגלי חום קיצוניים ובצורת – בקיצוניות השנייה. 

מכאן, שביכולותינו לשמור על תנאי חיים שיבטיחו שמירה על כל יושבי כדור הארץ, ימנעו שיטפונות, יאפשרו חקלאות המספקת לכל אדם את מחייתו, וימנעו אסונות טבע.

ובכל זאת בפועל, אנחנו די מתעלמים מזה. איך שהסתיימו המגבלות החמורות שחלו עלינו עם הופעת וירוס הקורונה, יצאנו לכבישים, התעשייה חזרה לזהם כמקודם, וחיות הבר נעלמו ממחוזותינו. 

והשיטפונות, והבצורת? למי אכפת. כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", נאמר בספר בראשית. 

מהו אותו היצר הרע? חכמינו אמרו שטבעו של האדם אגואיסטי למעשה, הוא דואג קודם כל לעצמו, אם ירצה או לא ירצה. פשוט כך הוא נברא. גם בעלי החיים כך, אך במידה אחרת.. בעוד שאפילו האריות  שהן חיות טרף מובהקות, יחדלו מלטרוף כשיהיו שבעים, הרי שהרצונות המיוחדים לאדם בהשוואה לחיות  – קינאה, תאווה וכבוד, לעולם לא יידעו שובע. 

כתוצאה מכך, אנו מגיעים למצב של פערים כלכליים קיצוניים בחברה, ולהזנחת השפעתנו על הטבע ועל מה שהוא יכול לספק לכל אוכלוסיית הכדור, או לחלופין לפגוע בחלקים ממנו. 

מכאן שבראש וראשונה, כדי שנשפיע טוב על מזג האוויר, חשוב שנשים לב לרצונות ולמניעים שלנו, עד כמה הם פוגעים בחלקים מאוכלוסיית הארץ והעולם.

על שפת הכינרת – פגישה עם הטבע האנושי

אני אדם של בית. כיף לי וטבעי להיות צפונה ונצורה במפתני ביתי. כך כשהתחיל ההסגר אפילו שמחתי בקרן לבי. איזו הקלה. ובאמת היה מאד נחמד. להיות עם המשפחה, אמצתי חתלתולה קטנה ונשנשתי חופשי. 

למרות זאת ובניגוד מוחלט לטבעי, לאט לאט, התחילה איזו השתוקקות מוזרה. התחלתי לחשוב על טיולים ארוכים, צעידות, בריזה ונושבת חופשי, מים קרירים ורעננים ותחושה מתוקה ובריאה של חופש! 

להפתעתי המוחלטת הסתבר לי שחופש זה לא חוסר מעש. וזה לא להתבודד מהעולם. זה בדיוק ההפך!!

בטטת הכורסה שהנני התחילה לפנטז על החרמון, על הכינרת, חוף הים שנמצא חצי שעה מביתי ולא הלכתי לבקרו מאז שהייתי ילדה קטנה..והחלטתי כשההסגר יגמר אני יעשה מעשה! אלך לים, אצא לטייל, אנשים אויר,יריח פרחים ואפגוש בחדווה אנשים חדשים. 

ובכן, ההסגר הסתיים והתשוקה לא פגה, אבל במקום לפגוש את הטבע בחוף הים פגשתי שם את הטבע האנושי!

אני בטוחה שהרבה מאד אנשים הרגישו ומרגישים כמוני, שנפשם כמהה ליופיו של הטבע ולהרגשה הטובה שרק הוא יכול להביא, אבל, משום מה, בפועל זה נראה אחרת. 

ללכת ליהנות מהכינרת, מחוף הים, מהפארק ולהשאיר שם טונות של אשפה, של כלים חד פעמיים, של שאריות אוכל ולכלוך? זו לא אהבה. זה לא כבוד ולא הכרת תודה לחופש שניתן לנו ליהנות מזיוו של העולם. לצאת ליהנות מהטבע וכל השפע שלו. 

אני חושבת שהתקופה הזו הורידה לכולנו מסיכות אמתיות של אשליות והעמדות פנים. אנחנו לא אוהבים אף אחד חוץ מעצמנו. אנחנו לא מעריכים שום דבר טוב ובעל ערך בחיינו. לא אכפת לנו להרוס את הדבר הכי יקר העיקר שנהנה בעצמנו. 

הכינרת היפה שלנו התמלאה מחדש ואיך גמלנו לה? זיהמנו את כל החופים שלה. לכלכנו נחלים, פארקים. כל מקום שדרכה שם כף רגל אנושית. 

מוסר השכל? תגידו לי אתם. וירוס הקורונה לא נוצר מאין , הוא נוצר בטבע להביא איזון למערכת. את מי צריך לאזן? מי היצור החי היחידי שהורס את הסביבה שלו, את עצמו? אנחנו. וירוס הקורונה וכל מה שהטבע ישלח לנו בעתיד הוא לא עונש. הוא ניסיון לעזור. לאזן את האנושות. נהיה טובים יותר אחד לשני כאנשים. נהיה טובים יותר לסביבה, כיצורים שהם חלק ממערכת אחת כוללת ונקבל בחזרה תגובה בהתאם. נדע באמת מהי בריאות. מהי שלווה והנאה ותחושת חופש מתוקה. על שפת הכינרת או על הכורסה.