על שפת הכינרת – פגישה עם הטבע האנושי

אני אדם של בית. כיף לי וטבעי להיות צפונה ונצורה במפתני ביתי. כך כשהתחיל ההסגר אפילו שמחתי בקרן לבי. איזו הקלה. ובאמת היה מאד נחמד. להיות עם המשפחה, אמצתי חתלתולה קטנה ונשנשתי חופשי. 

למרות זאת ובניגוד מוחלט לטבעי, לאט לאט, התחילה איזו השתוקקות מוזרה. התחלתי לחשוב על טיולים ארוכים, צעידות, בריזה ונושבת חופשי, מים קרירים ורעננים ותחושה מתוקה ובריאה של חופש! 

להפתעתי המוחלטת הסתבר לי שחופש זה לא חוסר מעש. וזה לא להתבודד מהעולם. זה בדיוק ההפך!!

בטטת הכורסה שהנני התחילה לפנטז על החרמון, על הכינרת, חוף הים שנמצא חצי שעה מביתי ולא הלכתי לבקרו מאז שהייתי ילדה קטנה..והחלטתי כשההסגר יגמר אני יעשה מעשה! אלך לים, אצא לטייל, אנשים אויר,יריח פרחים ואפגוש בחדווה אנשים חדשים. 

ובכן, ההסגר הסתיים והתשוקה לא פגה, אבל במקום לפגוש את הטבע בחוף הים פגשתי שם את הטבע האנושי!

אני בטוחה שהרבה מאד אנשים הרגישו ומרגישים כמוני, שנפשם כמהה ליופיו של הטבע ולהרגשה הטובה שרק הוא יכול להביא, אבל, משום מה, בפועל זה נראה אחרת. 

ללכת ליהנות מהכינרת, מחוף הים, מהפארק ולהשאיר שם טונות של אשפה, של כלים חד פעמיים, של שאריות אוכל ולכלוך? זו לא אהבה. זה לא כבוד ולא הכרת תודה לחופש שניתן לנו ליהנות מזיוו של העולם. לצאת ליהנות מהטבע וכל השפע שלו. 

אני חושבת שהתקופה הזו הורידה לכולנו מסיכות אמתיות של אשליות והעמדות פנים. אנחנו לא אוהבים אף אחד חוץ מעצמנו. אנחנו לא מעריכים שום דבר טוב ובעל ערך בחיינו. לא אכפת לנו להרוס את הדבר הכי יקר העיקר שנהנה בעצמנו. 

הכינרת היפה שלנו התמלאה מחדש ואיך גמלנו לה? זיהמנו את כל החופים שלה. לכלכנו נחלים, פארקים. כל מקום שדרכה שם כף רגל אנושית. 

מוסר השכל? תגידו לי אתם. וירוס הקורונה לא נוצר מאין , הוא נוצר בטבע להביא איזון למערכת. את מי צריך לאזן? מי היצור החי היחידי שהורס את הסביבה שלו, את עצמו? אנחנו. וירוס הקורונה וכל מה שהטבע ישלח לנו בעתיד הוא לא עונש. הוא ניסיון לעזור. לאזן את האנושות. נהיה טובים יותר אחד לשני כאנשים. נהיה טובים יותר לסביבה, כיצורים שהם חלק ממערכת אחת כוללת ונקבל בחזרה תגובה בהתאם. נדע באמת מהי בריאות. מהי שלווה והנאה ותחושת חופש מתוקה. על שפת הכינרת או על הכורסה. 

Yarden