כפרות

"הלאה מעבר לטוב ורע, יש שדה .אפגוש אותך שם" (ג'אלל א-דין רומי המאה 13)
בסוף. בסוף כל רגע שכבר אכפת לא יהיה לי, מי עוד פה ומי כבר שם, חיים מתים חיים מתים חיים.
בסוף הרגע, כשלהבדיל לא אוכל , מי עוד שם ומי שוב פה, כשהסקרנות והפחד יהיו לאחד, לפשר,
לרגע חסד אחרון, לחידת האני זוכרת ואולי לפתרון.
בשתיים עשרה בלילה צלצל אלי מגלי צה"ל אהוב ליבי (הקריין) בהתרגשות אדירה, נשמע מטורף
לחלוטין, ואמר "עוד שבועיים תפרוץ מלחמה איומה ביום כיפור ודיין וגולדה מתעלמים ממנה" (בגלי
צה"ל ממוקמים הכתבים הצבאיים ולכן בכל זאת התייחסתי למסר ההזוי). שבוע אחרי סיים אורי, בן
זוגי, ארבע שנים של שירות בגלי צה"ל, כבר חיכה לרגע בו יוכל לטוס לאירלנד לפגוש את חברו
האהוב. שמחתי בשבילו והתרגשתי יחד אתו. מה שזכור לי שאחרי שלושה ימים אני יושבת יחד עם
שלושה חברים בחדרי הקטן בת"א ופתאום נופלת הידיעה בבום גדול. את אורי החזירו מיד מאירלנד
לארץ וגם אותי צרפו למערכת. תפקידי היה לענות על מאות טלפונים של אימהות מבוהלות שחיפשו
את בניהן. אני זוכרת אותי יושבת שמונה שעות , יום אחרי יום, מרגיעה ומדברת. מה אמרתי להם
לכל השדים והרוחות, מי שם בפי את דברי ההבדל חסרי כל בסיס ותבונה? אין לי מושג. תוך כדי
"המבצע" אני מקבלת טלפון כל חמש דקות מחברתי הטובה שאומרת לי מי מחברינו כבר לא אתנו.
שורה ארוכה הזויה וכמו שאומרים הטובים הולכים ראשונים. מהחברים הטובים שלי מהשומר הצעיר
נשאר רק לוי שפרן אחד בשביל כולם מה -15 במספר. מהכיתה שלי מהיסודי כמעט כולם, אבל כמו
שאומרים מי סופר.
אתמול שכבתי חולה במיטה וביקשתי מחברתי לדרך שתשלח לי את המאמרים שכתבה ורק אחרי
שקראתי את אשר כתבה על מלחמת יום הכיפורים, רק אז , אחרי שתמיד חשבתי שיום כיפור יזכיר
לי את המלחמה הארורה, קראתי ואמרתי אלוהים אדירים איך שכחתי. יום העצמאות נשאר יום
מנציח ההנצחות וגם הוא כאילו דהה משהו, נדחק לפינה.
הודיתי לה שהזכירה לי, כמו שאומרים את הטראומה, (גם כותבת כל-כך יפה, אמיץ) ובעוד אני
מתרגשת מהכתיבה ואומרת רגע, רגע, איפה אני הייתי? לוקח לי זמן נזכרת ואומרת על זה לא
אכתוב! אני הרי בכלל חולה! אך לאט אבל בטוח הזיכרון צף ועלה.
ליום הכיפורים יש לי דוקא סיפור הומוריסטי.
שנים אחרי כליל, ארבע בנות, עשר משפחות, קילומטרים רבים מפרידים בין הבתים, בוקר אחד לפני
החג הקדוש מגיעה אלי חברה מיוזעת כולה (היה לנו אוטו אחד משותף, הפז'ו) עומדת בפתח,
כורעת ברך ומבקשת ממני בכל לשון של בקשה שאסלח לה . אהובה, אני אומרת לה, מעולם לא נפל
ביננו דבר. נכון, היא אומרת, אבל אין לי כוח ללכת עד הבית של אלון לבקש ממנו סליחה.