הכל זה כסף

עיצוב הבית שלך והתאמתו לאורח החיים שלך מתחילה בהבנת הצרכים והרצונות שלך. רוב מעצבי הבית יתחילו בסוג של "תהליך גילוי" שיעזור לזהות את העקרונות הנכונים לעיצוב הבית שלך. זה יתחיל בתצורת המגרש לבנייה אם מדובר בבית פרטי וימשיך בפריטים כגון דרישות ייחודיות של המשפחה, אזורי עבודה, חללים חיצוניים וכו '. למרות שתהליך זה הוא קריטי לכל פרויקט עיצובי לרוב לא נותנים לו את הזמן הנדרש כדי להגיע לגמר בישולו בצורה שתאפשר לעיצוב הבית להפוך למרכיב המנצח בכל תהליך בנייה או שיפוץ.

שני מרכיבים קריטיים שיש לתת להם את תשומת לב הראויה בהתחלתו של התהליך הם: א) הערכת צרכיו הנוכחיים של בעלי הבית; וכן, ב) לחזות בצרכים העתידיים של אנשים החיים בבית. כנראה שזה נשמע לכם טריוויאלי וברור מאליו ואתם אומרים לעצמכם  "כן, כן … שמעתי את כל זה בעבר!" תתפלאו לגלות עד כהמ רבים מזלזלים בתהליך זה.

אז מה למעשה כוללים "הצרכים העכשוויים"? בראש ובראשונה מדובר בהבנת דרישות השימוש והחלל של החדרים בבית. אך זה לא מספיק וחשוב לא להישאר רק ברמת המבנה אלא לתת את תשומת הלב הנדרשת גם לצרכים האישיים של האנשים החיים בפועל בבית. מבלי לבצע הערכה מקיפה של יכולותיו התפקודיות של הלקוח, לעתים קרובות מפספסים את זיהוי האזורים בבית בהם יש צורך בשינויים. לדוגמא, לעתים נדירות מתייחסים לצרכי הילד ויכולתו / ה לחיות בנוחות בבית בשלב התכנון. יש צורך להעריך את יכולותיו הנוכחיות של הילד ולעצב סביבה שעובדת וגדלה עם הילד. לפעמים מספר מצומצם של אלמנטים עיצוביים אדפטיביים קלים שיכללו מדפים ומוטות מתכווננים בארון המשתנים ככל שהילד גדל ישפרו את חווית המגורים שלו לאין ערוך. כך גם מוצרי חשמל שמצריכים נגישות ללוחות הפיקוד שלהם, בקרות קדמיות על מכונות כביסה ומייבשים לדוגמא מקלות מאוד לחלק מהאנשים את השימוש בהן.

אך לא מדובר רק בעיצוב החללים או הבנת הצרכים של דיירי הבית העכשוויים או העתידיים אלא גם בתובנות לגבי מתי יש לעשות שימוש בפתרון כזה או אחר כמו לדוגמא שטיח מקיר לקיר או פרקט ואולי רצפה חשופה? וכן היכולת לבחור את הספק הנכון מה שקריטי במיוחד בעולם הבנייה והשיפוצים החל מספק המטבחים, חנות טפטים מוצלחת, אינסטלטור אמין וכדומה.

יוצא מוקדם בבוקר לעבודה וחוזר בערב, ככה זה כשאתה בחוד החנית של עולם ההייטק. לא מכיר משהו אחר. עובד היום באחת החברות המובילות בארץ ובעולם בתחום ההייטק, אולי המובילה מכולן. מרגע שפרצה הקורונה לא חשבו פעמיים. שלחו אותנו לעבוד מהבית בלי לפגוע במשכורות, בלי לאיים בפיטורים. חודשים ארוכים שאנחנו עובדים בצוותים ספונטניים, לפי פרויקטים. יעילים לחלוטין, לא פחות מקודם, אבל עם הבדל גדול. אני בבית, מרגיש אותו, חי בתוכו. שגרת היום הפכה לנינוחה הרבה יותר. כשצריך שאלווה את אימא שלי לבית החולים למשך תקופה ממושכת, אני לוקח את העבודה איתי ועושה את זה שם, בבית החולים. כולם מרוויחים מהדבר הזה, בראש ובראשונה אימא שלי כמובן, אבל גם העבודה מתקתקת בדיוק ובמרץ ואני מרוצה, ממש מרוצה.

מי היה מאמין, שאפשר בכלל להכניס את התחושות האישיות שלי כפרמטר בתוך מרוץ החיים. הידיעה שאני זמין סוף סוף לצרכי הבית המשתנים, מגדילה את רף האושר והסיפוק שלי. המוח מתפנה, והופך ליעיל יותר וכך זה עבור כולנו, כל עובדי החברה. ההוכחה היא שלא דנים איתנו בכלל, באפשרות לחזור לנוכחות פיזית בעבודה. הבניין הענק שלנו מיותם מאנשים, ומי שמוכרח להגיע צריך להודיע מראש על כך. אשתי לא ידעה בהתחלה איך לאכול את זה שאהיה איתה בבית, היא מה שנקרא עקרת בית, ועולמה מלא בעשייה. מטפחת גינת ירק בחצר שלנו, מאזנת בין כל העולמות, אבל התרגלה לעשות את הכול לבד. פתאום הצטרפתי לעולם שלה, וזה הרגיש לה יותר הפרעה מעזרה בהתחלה.

להפתעת שנינו, ככל שעובר הזמן הפכנו לצוות לעניין – שנינו. עושים הרבה ביחד. משפצים, עודרים, מכינים מערכות השקיה, אפילו משפצים ביחד את הבית של אימא שלי, מי היה מאמין. זה מלכד אותנו, מחמם את הזוגיות. אם היו מספרים לי על תסריט כזה לפני שנה הייתי צוחק. באמת, ומי יביא את הפרנסה הביתה, בשביל כסף צריך לעבוד. נכון, אבל לא נכון. הרבה מאוד שעות עבודה, הן שעות סרק למרות שאנחנו יעילים מאוד שם. שיחות חברה, שעות צהריים, ישיבות שאפשר לצמצם מאוד. כל זה קורה מאליו בזכות הקורונה. ישיבות הזום קצרות ותכליתיות, שיחות ההתייעצות פוגעות בול למטרה, וככה נשאר זמן לדברים נוספים. הקורונה שתבורך, הפכה אותי מעבד הייטק לעובד הייטק מאושר.

אחד האתגרים המרכזיים בעבודות ערב או בעבודה במשמרות הוא השיבוש בשעון הביולוגי. בני אדם התרגלו לאורך אלפי שנות אבולוציה להתחיל לעבוד עם זריחת השמש ולהפסיק עם שקיעתה. אך במאה ועשרים השנים האחרונות עם המצאת החשמל והתפתחות רשת החשמל מחזור החיים שלנו השתבש וכיום חלקנו מחפשים משרות ערב בשל הנוחות או הצורך בהשלמת הכנסה כאשר יש לנו עיסוקים אחרים בשעות הבוקר. הבעיה היא כי עבודה בערב או במשמרות דורשת לעיתים קרובות שתאכלו בלילה. בלילה הקיבה ומערכת העיכול נמצאים בדרך כלל במנוחה. עובדי משמרות רגישים מאוד לבעיות קיבה ועיכול כתוצאה מהרגלי אכילה לא סדירים. 30%-45% מעובדי המשמרת מדווחים על בעיות עיכול כרוניות עקב סוגי המזונות הנאכלים במהלך העבודה ולפני השינה. אכילת ארוחה גדולה, במיוחד כזו הכוללת מזון חלבוני שמנוני, חריף או כבד עלולה להוביל לאטיות בזמן העבודה ולבעיות בריאות כרוניות.

תְזוּנָה – חשוב להתאים את שגרת הארוחות שלכם ללוחות הזמנים. מספר טיפים תזונתיים חשובים שיכולים לסייע לכם הם: אל תדלגו על ארוחות. קחו ארוחה בריאה איתכם לעבודה. אל תקנו מזון מהיר או מזון ממכונות אוטומטיות המכיל לעיתים קרובות שומן, נתרן ופחמימות פשוטות, שהופך אותו לפחות אידיאלי.

הימנע מאכילת ארוחה גדולה בסוף המשמרת. ארוחה גדולה באמצע או בסוף הלילה תגרום לכם לקושי בעיכול ולשינה פחות איכותית. אכלו ארוחות גדולות יותר רק כאשר אתם פעילים ולפני שיא הפעילות שלכם בעבודה ולא בסופה. שתו הרבה מים לאורך כל המשמרת שלכם- המחזוריות של זרימת הנוזלים תעזור לשמור על רמת האנרגיה שלכם. בחרו מזון עשיר בסיבים וחלבון רזה משום שמזונות אלה ישביעו אתכם זמן רב יותר. מזונות עשירים בסוכר ופחמימות פשוטות עשויים לספק לכם פרץ מהיר של אנרגיה, אך יגרמו לכם להיות שוב רעבים לאחר זמן קצר.

תזמנו את הארוחות והפעילויות כך שיתאימו לסדר היום שלכם כך שעם הזמן תתייצבו על שלוש ארוחות ביום במרווחים קבועים ובזמנים קבועים שיאפשרו לגוף שלכם להתרגל לסדר יום מסוים. חשוב כי לפחות ארוחה אחת ביום תהיה עם המשפחה מה שיספק לכם חוויה חברתית חיובית פרט לערך התזונתי ולרוב יהיה מדובר בארוחה איכותית יותר. הימנעו מאוכל ומשקאות המכילים קפאין ארבע שעות לפני השינה כדי למנוע מכם שיבושים בהירדמות מה שעלול לפגוע בסדר היום שלכם וליצור אפקט מצטבר של עייפות.
מידע על משרות ערב – https://www.sahbak.co.il/page/evening-work
מידע על תזונה בלילה – https://www.clalit.co.il/he/lifestyle/nutrition/Pages/dont_eat_before_you_sleep.aspx

אחד המצבים הנפשיים ההולכים ומתעצמים במצבי לחץ, בהם האדם חש שהוא הולך לאבד את שליטתו על המצב הוא מצב חרדה. מצב זה כשלעצמו מושפע רבות, בין היתר, מרמת אי הוודאות והעמימות במידע שהאדם החרדתי סופג. ככל שזה מתעצם רמת החרדה מן הסתם, עולה. כשמדובר על מידע משתנה ולא עקבי בכל הקשור לנגיף הקורונה ולהתמודדות היעילה והנכונה נגדו, קל להבין שסינדרום החרדה ממחלות – מקבל משנה תוקף בקרב הנוטים לחרדה מהסוג הזה.

בניגוד לדפוסי חרדה אחרים, בהם החרדתי נתפש כמאבד את שיווי המשקל הנפשי רגשי, הרי שדבריו והתנהגותו של האדם החרד ממחלות נתפסים הרבה פעמים כרציונליים, ומקבלים התייחסות ובדיקה מעמיקה בהתאם. זו היא חרדה אופיינית לאנשים עם רמת משכל והשכלה מהממוצע ומעלה, שכן הלוקים בה יודעים היטב את כל הסימפטומים והגורמים למחלה ממנה הם חרדים. הם בודקים בגוגל את כל הסימפטומים של המחלה, את כל הבדיקות הנחוצות ואת אפשרויות הריפוי. משום כך הם מצליחים, לגרום לאנשי הממסד הרפואי המשרת אותם, לבצע את כל הבדיקות והטיפולים הנדרשים לפי הדיווחים שאלה מעבירים אליהם. כאשר הם מקבלים אבחון השולל את קיומה של המחלה ממנה הם חוששים, יחפשו הרבה פעמים חווה דעת שניה ושלילית נוספות. 

ההתעסקות הבלתי פוסקת בכל הקשור למחלה, יוצקת באופן בלתי מודע תוכן לחייהם ומאפשרת להם להימנע מלהרגיש דיכאון וריקנות שהיו מנת חלקם אילולא העיסוק האובססיבי שלהם בבריאות. לעיתים, המחשבות על המחלה מתממשות אצלם באופן מפתיע גם בתחום הפיזי; בהיות מחשבה יוצרת מציאות, הם מפתחים באופן בלתי מודע סימפטומים של המחלה ממנה הם חוששים, כמו שיעול, עיטוש או חולשה – כאשר מדובר על חשש מקורונה. סימפטומים אלה יובילו כמובן את הגורם הרפואי המטפל למסקנה שיש צורך מיידי בבדיקה ובבידוד עד לקבלת התוצאה.

יציאה מהנטייה של החרדתיים ממחלות להיות לבד עם עצמם ועם מחשבותיהם, תועיל להם מאוד; חשוב  לכן, שאנשי הממסד הרפואי יהיו מודעים לתופעה ויוכלו – בנוסף לאמפתיה והרגעה גם להמליץ להם לצאת מבדידותם ע"י כך שיהיו מוקפים בחברה. טיפול רגשי קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נמצא יעיל אף הוא במידה ניכרת בהפחתת החרדה ממחלות, כמו גם בהפחתת חרדות אחרות. 

פעם היה פה נחמד ושמח, פעם, לפני לא הרבה זמן, כולנו חיינו בקומונות, בקיבוץ, בקהילות, שמי שניהל את הכל זאת הייתה זו האישה בכבודה ובעצמה. היא ה"קפטן" של השבט, המגדלור של המשפחה שמלכדת את כולם יחד. התקופה הזו של ביחד כולם וכל אחד היה לו תפקיד וכל אחד עם הכישרון שלו עשה את הטוב ביותר ונתן לסביבה. האשה היתה כל כך עוצמתית שנתנה לכל אחד להרגיש כמה הוא חשוב וכמה הוא נחוץ. מספיק חיוך חיבוק קטן, מילה טובה, זה נותן המון כח להמשך. 

אני הרגשתי את זה כשהייתי בקיבוץ בזמן שירותי בצבא, בנח"ל. אני זוכרת את אם הבית – כמה היא דאגה לנו. זו הייתה הרגשה נפלאה של ביטחון אבל במקביל הרגשתי את החיסרון לאמא שלי, שהיתה אישה עם המון נתינה ותמיד בשמחה. לצערי יצאתי הפוכה ממנה והיום אני מנסה לחקות אותה, כך הילדים שלי מבקשים כל פעם. למה את לא כמו סבתא? האמת שזה לא קל להיות דומה לאישה עוצמתית וחזקה. מעניין מאיפה היא קיבלה את הכוחות? 

שמעתי בהרצאה של ערן שיוביץ שהיום בימי הקורונה אנחנו נכנסים לעידן חדש בו האישה היא זו שתוביל את האנושות ותסלול לכולנו דרך עם המון ביטחון, אמפתיה, אהבה ודאגה. אני לא אגזים אם אומר שנרגיש אולי כמו ברחם של אמא, הרבה נשים כבר עושות כך. בזכות הקורונה נשארנו בבית עם הילדים ופתאום משהו השתנה בנו, חזרנו להרגשה של פעם לפני הרבה שנים, שנשים היו נפגשות ומדברות על מתכונים והילדים היו משחקים בקופסאות ופאזלים. הימים האלו נותנים הרגשה של מימוש פנימי ורוגע, האשה היום יכולה לעשות הכל במיוחד מהבית היא חכמה ויודעת לנווט את סדר היום שלה. אמא שלי כבר לא בחיים זה 5 שנים כבר והיא מאוד חסרה, כל יום אני מנסה להיות משהו קטן ממה שאמא שלי היתה ומודה לילדים שלי שמזכירים לי מידי פעם להתחבר למקום הבטוח והשמח. בסוף אני מאמינה שנשים באמת יעשו כאן מהפכה טובה שבונה את הסביבה למקום נעים רגוע ללא תחרותיות עם חיבוק ואהבה גדולה.

רובנו הגענו באיזו נקודה בחיים שלנו לשאלה מה משמעות החיים? בשביל מה חיים? בדרך כלל נטשנו את השאלה אחרי מספר דקות, כי לשאלה הזו אין תשובה. הסיבה שאין לה תשובה היא בגלל שבאמת אין שום משמעות לחיים כך סתם, אלא שאנחנו הם אלו שבונים את המשמעות לחיים שלנו, בדיוק כמו שבונים בניין. אנחנו בונים אותו לא מחומרים פיזיים, אלא מחומרים פנימיים שנמצאים אצלנו. למשל, מערכות יחסים נבנות מחוויות משותפות, מיחס שבני הזוג נותנים זה לזה, ממריבות, מהשלמה אחרי מריבה, מביטחון, מאינטימיות, מהרגשת האהבה בין בני הזוג. כל אלה הם חומרים שנמצאים בנו ומהם נבנית מערכת היחסים הזוגית.
את בניין משמעות החיים אנחנו בונים משלושה מרכיבים עיקריים, מה הכרחי לי, מה חסר לי, מה ערכי בשבילי? כסף זה דבר הכרחי לחיים, אבל באיזה מקום כבר יש לנו מספיק כסף לדברים הכרחיים אבל עדיין חסר לנו כסף, חסר לנו בשביל נסיעות לח"ול בשביל בית גדול יותר, בשביל ג'יפ 4X4. ברור לכולנו שכסף בפני עצמו הוא לא דבר ערכי, אבל לפעמים הכסף אצל חלק מהאנשים הופך לדבר הכי חשוב בחיים, הוא כבר הופך לערך בפני עצמו. ככה הם בנו את משמעות החיים עבורם. באופן דומה עבור כל דבר בחיים שלנו, זוגיות, משפחה, קריירה, עבודה, אמנות, ספורט או רוחניות.
לכל תחום אנחנו בונים קומה בבניין של משמעות החיים שלנו. לא רק שאנחנו בונים את הבניין הזה מקומות, אלא שיש גם סדר לקומות. למשל, יכול להיות שעבור חלק מהאנשים ספורט נמצא בקומה העליונה, קומת הפנטהאוז, הקומה שאנחנו מבלים בה את רוב זמננו, ואילו אומנות נמצאת במרתף, שם אנחנו כמעט לא מבקרים. לאחרים רוחניות יכולה להיות בפנטהאוז וספורט במרתף. זה לא רק שאנחנו בונים את הבניין מקומות, אלא גם מבלים בקומות השונות לפי מה שחסר לנו ולפי מה שערכי בשבילנו.
כולנו בונים כך את בניין משמעות החיים שלנו, אפילו שאנחנו לא מרגישים בזה וזו הנקודה הכי חשובה. במקום להיות רק בנאים של הבניין, כדאי להתחיל ולהיות גם המתכננים שלו. רוב הזמן אנחנו בונים את הבניין הזה בלי שום מחשבה, בלי שום תכנון, הוא פשוט נבנה באופן אוטומטי, לכן הרבה פעמים זה בניין רעוע ומט לפול. הוא עשוי להתרסק אם עובר עלינו איזה זעזוע בחיים. חסר לנו חדר אחד הכי חשוב, החדר שבו אנחנו בעצמנו מתכננים את הבניין שלנו, צריך להיכנס לחדר הזה כל הזמן, לעשות סדר בקומות, להעביר מה שלא חשוב למרתף ולהעלות לפנטהואז את מה שכן חשוב. כך נוכל באמת לבנות משמעות לחיים שלנו.
להרחבה בנושא מערכות יחסים משמעותיות עם האחר – http://www.orianit.edu-negev.gov.il/dmfch/files/%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%94%D7%9C%20%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94%20%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8/%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%90%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA.docx

כולנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש שמחים, כך שזה הגיוני עבורנו לרדוף אחר האושר, אחר מערכות יחסים, מטרות וחפצים שיביאו אותנו לשם. אם כך איך מרדף אחר האושר גורם לדיכאון? ומדוע בתרבות שפע, שמתעדפת את הרדיפה אחר האושר על פני כל ערך חברתי אחר, ישנו אחוז עולה של אנשים הלוקים בדיכאון? מחקרים סוברים שישנו קשר בין מרדף אחר השגת אושר, להרגשת דיכאון, ושוב עלינו לשאול מדוע חיפוש אחר אושר גורם לנו עצבות?

מחקר שנערך באנגליה ואמריקה סובר כי ישנו קשר שלילי בין אושר ודיכאון, הקשר הוא היחס שלנו לתחושות העולות בעקבות מטרות ששמנו לנגד עינינו כחשובות. למעשה ככל שאנו מייחסים משמעות רבה יותר להשגת האושר האישי שלנו, כך סביר יותר שנרגיש מדוכאים. היינו חושבים כי אדם שמתעדף את אושרו ומכוון את דרכו להשיג אותו לבטח יחווה תחושת שמחה רבה יותר בחייו, ובכל זאת אנו מוצאים קשר הפוך ושלילי, מדוע? ייתכן כי אנו מייחסים משמעות רבה יותר לרגשות שליליים ומתעמקים בהם, נותנים להם להשפיע עלינו למשך זמן ממושך יותר מרגשות חיוביים, מקבלים החלטות בדבר זוגיות ותעסוקה בחיים מתוך תחושת חוסר הברירה או חוסר האונים, וכך קורה שחווית השמחה מתנדפת כבועה באוויר הפתוח בעוד הרגש הכבד, המלנכולי, והשחור נוטה להישאר איתנו ולהכביד. 

יתכן ויש קשר למה שאנשים מחשיבים כבעל משמעות רגשית, ומאמינים שיעניק להם אושר. בחלק מהתרבויות שימת דגש על הישגיות אישית, אינדיבידואלית ונוחות בחיים תעניק תחושת אושר, בעוד בתרבות אחרת השגת מטרות רחבות  ואוניברסליות נחשבות למדד אושר גדול. אם נוכל לקבל על עצמנו את הרעיון כי האושר אינו הרגש העיקרי שעלינו לרצות להרגיש בחיים, ושהנאה נגזרת גם מרגשות נוספים, אולי נחווה בחיינו פחות תחושות של תסכול ועצב.

יתכן כי ישנה  דרך נעימה יותר לתפוס את רגשותינו מבלי לייחס להם משמעות במשבצות של "טוב" או "רע" . אם לדוגמא נתייחס לרגשות עצב או זעם כפי שאנו מתייחסים לתחושת כאב, נוכל להבין כי רגשותינו באים להעיד על משהו, להגן עלינו מפני מצב שמתגלה בחיינו. רגשותינו כמו מושכות המניעות אותנו מצד לצד, מטלטלות מצפוננו אל מול הקיים, וממחישות את צעדינו, משמשות כמראה למעשינו ומשקפות את יחסנו אחד לשני כחברה. הענקת יחס, תשומת לב והתמודדות על פני ביטול תחושות האחר, יניי בתוכנו תהליך נפלא של התפתחות רגשית כנה, ומתוכה תיוולד הערכה כלפי רגעי אושר קצרים כזיכרון בר קיימא, לימי המחר שאולי ירגישו לנו מעט אפורים. 
לקריאה נוספת:
http://yvaral.org
http://www.btl.gov.il/About/Vaadot/Matzagot/Documents/%D7%A0%D7%9B%D7%95%D7%AA%20%D7%A0%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA.pdf

"הלאה מעבר לטוב ורע, יש שדה .אפגוש אותך שם" (ג'אלל א-דין רומי המאה 13)
בסוף. בסוף כל רגע שכבר אכפת לא יהיה לי, מי עוד פה ומי כבר שם, חיים מתים חיים מתים חיים.
בסוף הרגע, כשלהבדיל לא אוכל , מי עוד שם ומי שוב פה, כשהסקרנות והפחד יהיו לאחד, לפשר,
לרגע חסד אחרון, לחידת האני זוכרת ואולי לפתרון.
בשתיים עשרה בלילה צלצל אלי מגלי צה"ל אהוב ליבי (הקריין) בהתרגשות אדירה, נשמע מטורף
לחלוטין, ואמר "עוד שבועיים תפרוץ מלחמה איומה ביום כיפור ודיין וגולדה מתעלמים ממנה" (בגלי
צה"ל ממוקמים הכתבים הצבאיים ולכן בכל זאת התייחסתי למסר ההזוי). שבוע אחרי סיים אורי, בן
זוגי, ארבע שנים של שירות בגלי צה"ל, כבר חיכה לרגע בו יוכל לטוס לאירלנד לפגוש את חברו
האהוב. שמחתי בשבילו והתרגשתי יחד אתו. מה שזכור לי שאחרי שלושה ימים אני יושבת יחד עם
שלושה חברים בחדרי הקטן בת"א ופתאום נופלת הידיעה בבום גדול. את אורי החזירו מיד מאירלנד
לארץ וגם אותי צרפו למערכת. תפקידי היה לענות על מאות טלפונים של אימהות מבוהלות שחיפשו
את בניהן. אני זוכרת אותי יושבת שמונה שעות , יום אחרי יום, מרגיעה ומדברת. מה אמרתי להם
לכל השדים והרוחות, מי שם בפי את דברי ההבדל חסרי כל בסיס ותבונה? אין לי מושג. תוך כדי
"המבצע" אני מקבלת טלפון כל חמש דקות מחברתי הטובה שאומרת לי מי מחברינו כבר לא אתנו.
שורה ארוכה הזויה וכמו שאומרים הטובים הולכים ראשונים. מהחברים הטובים שלי מהשומר הצעיר
נשאר רק לוי שפרן אחד בשביל כולם מה -15 במספר. מהכיתה שלי מהיסודי כמעט כולם, אבל כמו
שאומרים מי סופר.
אתמול שכבתי חולה במיטה וביקשתי מחברתי לדרך שתשלח לי את המאמרים שכתבה ורק אחרי
שקראתי את אשר כתבה על מלחמת יום הכיפורים, רק אז , אחרי שתמיד חשבתי שיום כיפור יזכיר
לי את המלחמה הארורה, קראתי ואמרתי אלוהים אדירים איך שכחתי. יום העצמאות נשאר יום
מנציח ההנצחות וגם הוא כאילו דהה משהו, נדחק לפינה.
הודיתי לה שהזכירה לי, כמו שאומרים את הטראומה, (גם כותבת כל-כך יפה, אמיץ) ובעוד אני
מתרגשת מהכתיבה ואומרת רגע, רגע, איפה אני הייתי? לוקח לי זמן נזכרת ואומרת על זה לא
אכתוב! אני הרי בכלל חולה! אך לאט אבל בטוח הזיכרון צף ועלה.
ליום הכיפורים יש לי דוקא סיפור הומוריסטי.
שנים אחרי כליל, ארבע בנות, עשר משפחות, קילומטרים רבים מפרידים בין הבתים, בוקר אחד לפני
החג הקדוש מגיעה אלי חברה מיוזעת כולה (היה לנו אוטו אחד משותף, הפז'ו) עומדת בפתח,
כורעת ברך ומבקשת ממני בכל לשון של בקשה שאסלח לה . אהובה, אני אומרת לה, מעולם לא נפל
ביננו דבר. נכון, היא אומרת, אבל אין לי כוח ללכת עד הבית של אלון לבקש ממנו סליחה.

במשך שנים, היוותה הכנרת מקור המים המרכזי בארצנו. עם פיתוחן של טכנולוגיות להתפלת מים, אנו נשענים פחות על הכינרת כמקור מים, ויותר על מים מותפלים. אך עם זאת, המקום המיוחד שיש לכינרת בלבבותיהם של רבים מאיתנו, לא אבד. ישראלים רבים עדיין בודקים מדי פעם  את מצבה של הכינרת, צוהלים כשהמפלס עולה ומתאכזבים כשהוא יורד. ערוצי החדשות בטלוויזיה וברדיו מספקים תכופות מידע על הכינרת ואתרי האינטרנט מעבירים מצב מעודכן לגבי גובה מפלס הכינרת עשרים וארבע שעות ביממה. 

דרך האגם המיוחד שלנו ניתן לראות עד כמה הטבע רגיש. כל חודש שעובר משפיע על הכנרת ומצבה. על כמות המים שבה, על המליחות שלה על בעלי החיים חיים בקרבתה  שחיים בזכותה. הרבה פעמים הכנרת מזכירה לי את המשפחה שלי. גם עליה משפיעים כוחות מבחוץ ומבפנים, ובהתאם למצב עולה או יורד מפלס מצב הרוח המשפחתי. בימים אלו בהם אנו נדרשים לחסוך במשאבים בכדי לעבור בשלום את החודש אחרי חל"ת של מס' חודשים. ישבנו כולם יחד, חמישה נפשות, לדבר על המצב ועל איך  ניתן להתנהל בחיסכון.

רבים מאיתנו עוד זוכרים כמה חשוב היה תמיד לחסוך במים, זוכרים איך לעתים כה קרובות היינו שומעים ג'ינגל או רואים מודעות שמזכירים לנו לחסוך ולשמור על הכינרת שלנו. ועד היום, כינרת היקרה לליבנו. כשכולם משתתפים במגבלות, נשמרים, נזהרים ודואגים אנחנו מרגישים שותפים לדרך ולתקווה שיהיה שיפור. כך גם אצלנו. שוחחנו כל המשפחה יחד כדי לבדוק על מה אנחנו מוותרים בשנה הקרובה, מה זה MUST ולא ניתן לוותר עליו ומה ישמח אותנו בלי שיש עליו הוצאות מיותרות.

הדאגה המשותפת למצב הכינרת עזרה לי להבין כי גם במשפחה, האחריות והדאגה לשלומם של כל באי הבית היא משותפת. לא רק של אימא או של ההורים. כשכולם לוקחים חלק, מתחזקת תחושת השייכות ומשתפרת האווירה המשפחתית. כמו השינויים במפלס הכינרת, גם אנחנו עוברים שינויים. ימים של שיא וימים של שפל. כך זה יהיה לאורך כל הדרך. העיקר שנדאג ביחד נשמח ביחד ונשמור יחד על כולם.

אני מאלה שאוהבות הים בגלל השילוב המנצח בין חול שמש ומים. טוב נו. רק בגלל השמש והים. 
תמיד האמנתי שיש בשמש סגולה, ובמיוחד אני מרגישה ככה בשנים האחרונות כשכבר חציתי את גיל 40 ואני לגמרי מרגישה את החמימות של קרני השמש, הייצור הרותח האימתני שמחמם אותי ומשרה בי רוגע בשלווה. 

ויש השואלים האם אין פחד מהחשיפה לשמש שקופחת על הגוף וממש שורפת את העור, הרי מחלותיה של השמש חמורות הן ומסוכנות.

אבל אני מאלה שבהחלט חשים שהשמש היא תרופה.

יש בה בשמש חום שצורב את העור, הצריבה מורגשת כשריפה של תאים כבר מתים שתפקידם עבר מן העולם והשמש רק עוזרת לגוף להיפטר מהם לטובת תאים חדשים מלאים בוויטמין די בן-בנה היקר כל-כך של החמה.

הצבע שהשמש נותנת לגוף יעיד עד כמה היא טובה לו.

ברור, כי מי שהופך אדום וחש כאב עדיף לו שיתרחק משיזפונה של השמש או לכל הפחות שימרח קרם הגנה חזק מאוד וישהה עם כובע תחת שמשיה.

אבל אלו שהשמש הופכת את עורם לצבע שחום מוקה מבריק ומבהיקה את אברי גופם החשופים, הם אלה אשר השמש עבורם היא חברה טובה ומפרגנת שעושה עימם חסד. 

השמש מרגיעה. יש בה בחום שלה שקופח דווקא בחוף הים, באוויר המלוח על החול הרך, קסם שמפנק את הנשמה.

אפשר להגיע לים עצבניים ומרוטים, אולם לאחר זמן קצר מאוד בשמש, אפשר כבר להרגיש את הגוף נרגע, את העצבים הפנימיים מתכנסים לכדי דממה נעימה שמאפשרת לשמש להשפיע עוד ועוד על הלך הרוח המתון והנהנה.

במידה שמגיע הרגע שבו לא ניתן לסבול יותר את החום של השמש, מיד יש להתרומם מהמחצלת או הכסא המפנק ולהיכנס לים. המים לעולם ירגישו נעימים על פני גוף שנצלה זה עתה בידי בלון האש, והתחושה של המים על פני העור החם, היא תחושה שלא ניתן לתארה במילים.

שמש, מים וחול, הו הים האופטימי.